החלטה בתיק בש"פ 11544/04

           זהו ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' רזי) מיום 9.12.2004, בה נדחה ערר שהגישו העוררים על החלטתו של בית-משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא, השופט ר' חרסונסקי), למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.        נגד העוררים הוגש ביום 17.10.2004 כתב-אישום בבית-משפט השלום בחיפה, המייחס להם עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב-האישום, התנפלו העוררים ביום 7.10.2004 על כרם דיב (להלן: המתלונן), בעת ששהה בבית-קפה בשדות הציונות בחיפה, הכו אותו ודקרו אותו בסכינים בכל חלקי גופו. עם הגשת כתב-האישום ביקשה המשיבה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. בית-משפט השלום נעתר לבקשה בהדגישו את העובדה שהעבירות המיוחסות לעוררים בוצעו על-ידם, לכאורה, באלימות רבה תוך סיכון ממשי לחיי המתלונן ולשלמות גופו. עוד קבע בית-משפט השלום כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר במקרה הנדון בדרך של חלופת מעצר.

2.        בערר שהגישו לבית-המשפט המחוזי בחיפה, טענו העוררים כי שגה בית-משפט השלום בקובעו שקיימות ראיות לכאורה לכך שעשו שימוש בסכינים במהלך האירוע. לטענתם מדובר בסכסוך של מה בכך הנוגע למכשיר טלפון סלולארי, במהלכו הכה העורר את המתלונן באמצעות ידו בלבד. עוד טענו העוררים כי בית-משפט השלום לא נתן כלל דעתו לעניין חלופת מעצר אפשרית. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלו העוררים וקבע כי הראיות לכאורה, אותן פירט באריכות בהחלטתו, וכן עוצמתן של ראיות לכאוריות אלה, מצדיקה את מעצרם של העוררים עד תום ההליכים. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין מקום לקבוע חלופת מעצר במקרה הנדון לנוכח חומרת המעשים וכן לנוכח העובדה כי לא ניתן לסמוך על המפקח שהציעו העוררים, "שאינו איש מרות, שיהיה מסוגל לשמור על העוררים במשך כל שעות היממה, כפי שמתחייב מהנסיבות".

3.        על החלטה זו הגישו העוררים את הערר שבפניי ובו הם חוזרים וטוענים כי לא עשו שימוש בסכינים במהלך האירוע. העוררים מפנים בהקשר זה אל התעודות הרפואיות וכן אל עדותו של עד הראיה באסל זידאן, מהן עולה לטענתם כי לכל היותר מדובר במהלומות ידיים. עוד טוענים העוררים, כי הפגיעה במתלונן הייתה באזור הפנים בלבד ולא בכל חלקי גופו, כנטען בכתב-האישום. לפיכך, שגו לטענתם הערכאות הקודמות משייחסו להם מסוכנות מופלגת בעוד שנסיבות המקרה, לפי גרסתם, אינן מצדיקות מעצר עד תום ההליכים.

4.        דין הערר להידחות. הלכה היא, כי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים, ובטרם נשמעו העדויות בפני בית-המשפט שלדיון, אין בית-המשפט נזקק לשאלות של מהימנות העדים, וכן אין הוא נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 146, 133 ; בש"פ 696/04 סבייח ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנדון העיד המתלונן כי העוררים תקפו אותו בסכינים ובניגוד לטענת העוררים, התעודה הרפואית שאליה היפנו אינה מפריכה את גרסת המתלונן בעניין זה. אדרבא, באותה תעודה צוין כי בנוסף לחתך בצורת פרסה שנמצא בקצה אפו של המתלונן, נמצאו אצלו חתכים באף ובשפה "עם קרעים רבים". ממצאים אלה, מתיישבים, לכאורה, עם טענת המתלונן לפיה הותקף בסכינים ומכל מקום אין הם תומכים בגרסת העוררים כי לא עשו שימוש בסכינים במהלך האיורע. עדותו של עד הראיה בסאל זידאן אף היא אינה תומכת, לכאורה, בגרסת העוררים וכפי שציין בית-משפט קמא נראה כי בסאל זידאן היה עד רק לחלקו הראשון של האירוע. משנשמטה טענתם המרכזית של העוררים לפיה אין לייחס להם מסוכנות משום שלא עשו שימוש בסכינים, ממילא עומדות על כנן החלטות בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי בעניין מעצרם, ואין כל הצדקה להתערב בהן או לשנות מהן. מסקנה זו יפה ביתר שאת נוכח עברו הפלילי של העורר 1 שהינו מכביד ביותר וכולל, בין היתר, עבירות של בריחה ממעצר וסחיטה באיומים.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ב בטבת תשס"ה (24.12.04).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: